חַכִּי חַכִּי

אקירה קורוסאווה | חלומות | שמש מבעד לגשם

–

–

–

דּוֹרִית דּוֹרִית חַכִּי חַכִּי 2013

[מתוך פרוייקט שאריות אמא]

טכניקה מעורבת 61/61 סמ

Who wants a piggyback.. 2014

mixed media

61/61cm

–

–

דּוֹרִית דּוֹרִית חַכִּי חַכִּי 2013, תקריב

דּוֹרִית דּוֹרִית | חַכִּי חַכִּי

–

–

–

אקירה קורוסאווה | חלומות | כפר טחנות המים

=

–

–

–

"… הזיכרון הוא התופרת, והוא תופרת גחמנית, שמעבירה את המחט שלה פנימה והחוצה, מעלה ומטה, לכאן ולשם. איננו יודעים מה יבוא עכשיו או מה יבוא אחר כך. לכן, אפילו תנועה שגורה ביותר, כמו להתיישב ליד שולחן ולקרב את קסת הדיו, עלולה להסעיר אלפי קרעים חסרי כל קשר, מבריקים לרגע, עמומים לרגע, תלויים, מתנדנדים, מתנופפים ומתבדרים, כמו תחתונים של משפחה בת ארבע-עשרה נפשות על חבל כביסה בפרץ רוח. במקום שיהיו מקשה אחת, מובהקת ומוצקה, שאיש אינו צריך להתבייש בה, מעשינו השגורים ביותר נעשים אגב רפרוף ונפנוף של כנפיים וזריחה ודעיכה של אורות.

כך קרה שאורלנדו טבל את עטו בדיו ומיד ראה לנגד עיניו את פניה הלעגניים של הנסיכה האבודה ושאל את עצמו מיליון שאלות שהיו כמו חצים משוחים ברעל. איפה היא; ולמה עזבה אותו? האם השגריר היה הדוד או המאהב שלה? האם זממו את זה יחד? האם מישהו אילץ אותה לעשות זאת? האם היתה נשואה? האם היא מתה? – כל אלה החדירו בו את ארסם, וכמבקש לתת פורקן כלשהו לייסוריו תחב את הקולמוס אל הקסת וטבל אותו עמוק עד כדי כך שהדיו ניתזה על פני השולחן, והפעולה הזאת, ואין זה חשוב כיצד נסביר את הדבר (וייתכן שאין לו הסבר, כי הרי אי אפשר להסביר את הזיכרון), החליפה מיד את פניה של הנסיכה בפנים מסוג שונה לגמרי.

אבל של מי הפנים האלה? שאל את עצמו. והיה עליו לחכות, במשך חצי דקה אולי, ולהביט בתמונה החדשה שהיתה מונחת על גבי הישנה, כמו ששקופית אחת נראית למחצה מבעד לאחרת, לפני שידע לומר לעצמו, "אלה הפנים של האיש השמן והמרושל למדי שישב בחדר של טוויצ'ט לפני שנים רבות כל כך, כשהמלכה בֶּס הזקנה באה לכאן לארוחת ערב; ואני ראיתי אותו," המשיך אורלנדו ונאחז בקרע צבעוני אחר, "יושב ליד השולחן, כשהצצתי פנימה בדרך למטה, והיו לו עיניים מדהימות מאין כמוהן," אמר אורלנדו, "אבל מי הוא היה, לכל הרוחות?" שאל אורלנדו, כי בשלב זה הוסיף הזיכרון למצח ולעיניים גם צווארון מסולסל גס ומוכתם בשמן, ואחר כך מקטורן חום, ולבסוף זוג מגפיים עבים, כאלה שנועלים אזרחים מן השורה בצ'יפסייד. "לא בן אצולה; לא אחד משלנו," אמר אורלנדו (דבר שלא היה אומר בקול רם, מפני שהיה אדון מנומס ואדיב ביותר; אבל הדבר רק מוכיח עד כמה משפיע מוצא אצילי על הנפש ולפיכך כמה קשה לבן אצולה להיות סופר), "משורר, אני משער."

על פי כל הכללים, ולאחר שהטריד אותו במידה מספקת, היה הזיכרון אמור עכשיו למחות לגמרי את העניין כולו או לזַמן משהו טיפשי וחסר כל קשר – כמו כלב שרודף אחרי חתול או זקנה שמקנחת את האף במטפחת כותנה אדומה – עד שאורלנדו היה מתייאש מן ההתרוצצות אחר הגחמות שלו ונועץ את העט שלו בנייר במלוא כובד הראש. (כי אפשר בהחלט, אם יש בנו נחישות, לגרש אל מחוץ לבית את הזיכרון ההולל הזה ואת כל האספסוף והערב רב שלו.) אבל אורלנדו השתהה. הזיכרון עדיין הציג לנגד עיניו את תמונתו של איש מרושל בעל עיניים גדולות ובורקות. הוא המשיך להביט, המשיך להשתהות. ההשתהויות האלה הן מקור חורבננו. בדיוק ברגעים האלה רוח המרי נכנסת למבצר והחיילים שלנו מתקוממים…"

–

וירג'יניה וולף | אורלנדו, ידיעות ספרים 2007

–

בתוספת שנתאחרה ועם כל השיניים: 

העבודה לעיל מופיעה אצל מרית בן ישראל בעיר האושר – "ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים" 

–

ואם זה לא לגעת באושר אז תוספת מאוחרת שניה – סטטוס שכותב ד״ר עמוס נוי בפייסבוק שלו על התעללויות מיניות ועל "חכי חכי". מביאה את הדברים כלשונם:

(התראת כאב)

כמו מחט בלב (אזהרה: טקסט לא קל ולא משעשע בכלל) ====================================

אכן, אנו חיים בימים אפלים: כל אמצעי התקשורת, ובראשם העיתונים הגדולים וערוצי הטלוויזיה, העמידו את עצמם לרשות מערכת יחסי ציבור של פרקליטי אנסים, ועיתונאים ואנשי ציבור – מדושני כוח וזחוחי עונג – מאשימים בלי בושה ובלי חמלה את הקורבנות ומגוננים על המעוולים.

ורק שתיקה אחת נוראה מחרישה מול המלל הבלתי פוסק, ורק לכאב נורא אחד אין פרקליט מעונב ואין יחצ"ן מלוקק ואין עיתונאי דשן, ורק חייה המרוסקים של זו שאסור לומר את שמה אינם נזכרים ברמז אפילו בשום דיון. זו שמעתה "ככל שהיא תרצה לשמוח/ בכל התחלה של נגיעה/ במקום זה היא תתחיל לצרוח/ מגע אוהב יכאיב כמו כוויה"…

עבודת האמנות המצורפת של דורית נחמיאס נקראת "חכי, חכי". היא אחת העבודות הכי מטלטלות ומצמררות שאני מכיר על התעללות. היא אולי הדרך היחידה שבה אני יכול להשמיע קול – בתוך הבליל התקשורתי המכוער – עבור זו ששפתיה נתפרו לנצח של כאבים.

 

 

 

מחדרי הלב, אצל מרית בן ישראל ב״עיר האושר״:

״… בלי רגש אין אמנות (ולפעמים נוצר הרושם שדי בו, כמו בסלוגן של יס, "לא תפסיקו להרגיש") אבל אני, מה לעשות, מאמינה ב"צורה", באופן שבו היא חושפת את הרגש, מכילה ומשנה אותו. וככל שהיצירה יותר טעונה ומדממת, כך היא זקוקה יותר לצורה שתציל אותה מסנטמנטליות ופשטנות..

חַכִּי חַכִּי של דורית נחמיאס היא פיסת עבר טעונה ומדממת מחולקת למנות קטנות מרובעות (מה יותר קשה, לרבע את הלב או את המעגל?). חלקן מוסתרות מאחורי תריסים מוגפים של רקמה. "כמו מחט בלב" כתב עליה עמוס נוי וגם פירט, אבל העוצמה הרגשית שלה נובעת לטעמי, מן האופן שבו התוכן מעוגן בצורה.

רקמה היא עניין חמקמק, כולו כיסויים והסתרות. תכי הריקמה מכסים את פני הבד, אבל גם התך עצמו, חלקו גלוי וחלקו זוחל מתחת לפני הבד. ובכלל, הבד הוא כמו שטיח שמתחתיו תוחבים את כל הקשרים הבלתי ייצוגיים (גם קשרים פשוטים שמונעים מן החוט לברוח ולהיפרם, וגם הקשרים המכוערים בין חלקי הרקמה השונה). מרחוק יש למלאכת הריקמה חזות נשית, עדינה ושלווה. מקרוב זאת מלחמה שתוקה, אינספור דקירות בחרב קטנטנה, שיחזור של כאב ואולי גם ניסיון לאחות…״ המשיכו לרשימה השלמה, האמיצה והישירה המוקדשת לעבודה הלא פשוטה הזו. כאן.

 

–

–

–

–

–

–

–