זֶהָבָה וְשְׁלֹשֶׁת הדֻּבִּים, דְּיוֹקָן עַצְמִי

הפוסט המקורי נעלם, משום מה. מעלה שוב:

 

–

דן צלקה | דיוקן עצמי בגיל 27

מתוך: ספר האלף–בית, הוצאת חרגול פלוס, 2003, בעריכת אלי הירש

זה לא היה קל, אבל ערב אחד התחלתי לעבוד על דיוקן עצמי. כדי להחליש את ההתנגדות שהיתה לי לכתיבתו, שיכנעתי את עצמי שאינני עוסק באוטוביוגרפיה אלא בדיוקן, כאילו יש ז׳אנר כזה, כאילו אפשר לצייר דיוקן עצמי במילים ולא בקווים ובצבעים.

   חיבתי לצמד המילים דיוקן עצמי מקורה בנעורי. אהבתי להסתכל בספרי אמנות, ונתקלתי לא פעם בספרים שבהם היו דיוקנאות שצוירו על-ידי גדולי האמנים. מתחת לרבים מהדיוקנאות האלה היו כיתובים שבהם הוסבר מי היה האיש, מה היה מעמדו ואף מה היה אופיו כפי שהוא משתקף בתמונה. אבל כאן, בדרך-כלל חיכתה לי הפתעה מרה: לשווא הייתי מאמץ את עיני ומתבונן בפני האיש המצויר כדי למצוא בו את התכונות שייחס לו מחבר ההערות. לשווא חיפשתי את תווי הגאווה, התאוותנות, היוהרה, הקנאות, האידיאליזמים למיניהם שצוינו שם. הדבר גרם לי צער רב ואף הגביר את חוסר הבטחון שלי. תווי הפנים, שהיו כל-כך נהירים להיסטוריון, אדם מבוגר ומנוסה, לא זו בלבד שלא הביעו בעיני את אופיו המשוער, אלא להיפך – אותתו לי על קיומן של תכונות אחרות, לא פעם מנוגדות.

   לא כך לגבי דיוקן עצמי. הכיתובים נראו לי מדויקים ולעיתים אף פיקחיים להפליא בפיענוח האסטרטגיות שהצייר נקט כדי להציג את עצמו קבל עם ועדה. מסירות, עזות-מצח, גנדרנות, רחמים עצמיים, אהבה עצמית, אימה – בכל הנוגע לדיוקנאות עצמיים, חדות ההבחנה של ההיסטוריונים לא היתה מוטלת בספק.

   אהבתי לדמיין את הצייר מציץ בראי ונוגע במכחולו בבד. לו יכולתי לצייר דיוקן עצמי!

   ראי? מכחול? בד? הייתי מתבונן בבקבוק יין רצינה* שעמד על שולחני, בצלחת עם קוביות של גבינת צאן, בזיתי יוון ההדורים. לך, דע את עצמך..

   כל-כך הרבה מילים.

   כמה קווים, מעט צבע, היו עושים את המלאכה כהרף עין.

* יין רצינה (Retsina) – יין יווני אדום או לבן, בעל טעם ייחודי של שרף אורנים.

–

–

   [1]

השולחן הערוך, כמי שמייצג דיוקנאות עצמיים של מי שמסב אליו, כבר עלה כאן בעבר לא פעם. לדבר על דיוקן עצמי בהקשר של שולחנות ערוכים יהיה כמו לדבר בשבח מה שמונח על השולחן, ובעיקר – מה שקורה מתחתיו (שם השבח כבר בעיני המתבונן).

ג׳ודי שיקגו, במיצב ״ארוחת הערב״ שלה (מיצב שהלך ונבנה במשך שנים מספר והוצג כתערוכה בפני עצמה בשנת 1979) העמידה שלושה שולחנות ארוכים בסידור משולש, כשעל כל שולחן – 13 מערכות כלי-אוכל שהוקדשו לדמות נשית נבחרת אחת מההיסטוריה אנושית (בחלוקה של תקופות היסטוריות: העת-העתיקה – מהתקופה הפרה-היסטורית ועד לתקופת האימפריה הרומית; ימי-הביניים – מהמאה ה-4 לספירה – עליית הנצרות, ועד למאה ה-7 לספירה ולבסוף, העת-החדשה+ – מהמהפכה האמריקאית עד למאה ה-20). מעל כל התפאורה הסימבולית הזו ריחפו ייצוגים של מלאכות נשיות – ריקמה/תפירה, אשה נאה-כלים נאים, הטקסטיל כסמל סטטוס, פעלתנות נשית ביתית – ייצוגים שכולם, כך או אחרת, נבראו כמדדים מובחרים למוסר הנשי הראוי.

כל מערכת כלים כזו כללה מפית עליה נרקם שם הדמות הנבחרת, צלחת חרסינה ועליה דימוי מרומז של איבר-מין נשי, גביע יין, סכו״ם, כשעל הרצפה עליה הוצבו השולחנות היה אזכור-נוכחות של 999 נשים נוספות:

–

ג׳ודי שיקגו ״ארוחת הערב״ 1979, מראה כללי של המיצב Judy Chicago | The Dinner Party, 1979, Installation

 

—-

–

—

ג׳ודי שיקגו ״ארוחת הערב״ 1979, רצפת המיצב Judy Chicago | The Dinner Party, 1979, Installation

 

–

–

 

ג׳ודי שיקגו ״ארוחת הערב״ 1979, בצלחת המוקדשת למשוררת אמילי דיקינסון Judy Chicago | The Dinner Party, 1979, Installation —

—

–

לקריאה מורחבת על המיצב המרובד של שיקגו – כאן, (בבלוג ״אין שני לו״, שנכתב על-ידי איש שבחר להשאר עלום).

–

–

---

–

   [2]

במקור – ״זהבה ושלושת הדובים״ היא מעשייה שנכתבה על שלושה דובים בנים, שלושה זוּבִּים (רוברט ס׳אותי, 1837), ועם השנים התגלגלה לשיוך המשפחתי ה״קלאסי/נורמטיבי״ – אמא דובה, אבא דוב, ודובון קטון – תבנית נוחה לסיפור לילדים ״קלאסיים/נורמטיביים״ (מושגים לעוסים שאפשר להקדיש להם פוסט אוטונומי. בינתיים נסתפק בהצבעה על כך שעברו הזרה, ובצדק).

המעשיה הזו, כשלעצמה, מסתובבת במקומותינו כשהיא פתוחה – סיפור על זהבה המשוטטת לבדה בלב-היער (כבר בעיה. היער כמקום שומר סוד, שאינו חף מבעיות), פולשת לבית לא לה (תמיד בעיה), חודרת ללב-הקְרָבַיִם (המטבח. חדירה פעילה לבטן הפרטית של המשפחה), מעמיקה לחדור לטריטוריה הסימבולית של מעוז המשפחתיות (בית-חום-יציבות סביב שולחן-האוכל), יושבת לשולחן לא לפני שעברה מכסא אחד לזה שאחריו (כל כסא מאופיין בשיוך לאחד מבני המשפחה – על-פי דיוקנאות הדובים עצמם, ומשרת את האקספוזיציה של הסיפור. האם המעבר מכסא לכסא/ מצלחת לצלחת/ ממיטה למיטה נעשה על-מנת להצדיק את רצף הפעולות של זהבה בטריטוריה לא לה?!), אוכלת מצלחתם, ישנה במיטתם ("מישהו ישב בכיסא שלי”; “מישהו אכל את הדייסה שלי”; ״מישהו ישן במיטה שלי״) – לא לפני שבודקת ברצף פעולות הבונה את העלילה מה הכי תואם את הנוחות שלה (אם כבר). לבסוף, אחרי כל המאמץ המרוכז הזה – מסתלקת לבלי שוב. כך לפי המְסַפֵּר.

האם הדיוקן של זהבה מעיד על היותה בורדר-ליין? האם נוכל/נרצה/ירצו הדובים שזהבה תמשיך להסב עמם לאותו שולחן, לפחות כדי לתהות על פשר התזזיות שלה? האם תרצה זהבה עצמה לשוב לפעילות?

הרבה שאלות פתוחות על סאב-טקסט, על תפקידן של הילוצינציות בסביבות היער בסיפורי-מעשיות, כשהפואנטה – אם היתה כוונה לכזו, ועל אף שמדובר במעשייה (לילדים) – נשארת עמומה.

–

—

---

—

   [3]

את השירה הפלסטית של דלילה מסל גורדון פגשתי תוך כדי שיטוט אקראי בפייסבוק. החיבור האינטואיטיבי שלי עם הבחירות של דלילה היה עמוק ומיידי – חיבור לטקסט רזה שמדבר באמצעות טקסטורות עשירות, באמצעות דימויים מעולם הטקסטיל, שם הבד משמש כפלסטר לפצעים למכתשים של כאב, תחליף לפיזיות הנכספת של אֵם שאינה זמינה, חיבור לבחירות המילוליות שדלילה עושה – כאלה שמסכמות עולם שלם של ראיה מפושטת, ירידה לדקויות של רחשי-רקע, תלת-מימד המיוצג באמצעות מיקוד ברזולוציות-על של חפצים-מקומות-טריטוריות-נפשיות, עולם ומלואו של דיוקנאות חבולים-קרועים-שלמים של לבבות שבורים.

–

דלילה מסל גורדון | 

מתוך: הלשון הגדולה של אמא, הוצאת אבן-חושן, 2015

דלילה מסל גורדון

–

–

---

 

–

–

–

זֶהָבָה וְשְׁלֹשֶׁת הדֻּבִּים I, דְּיוֹקָן עַצְמִי Goldilocks and the Three Bears I. Self Portrait, 2014

—

–

–

–

Goldilocks and the Three Bears II. Self Portrait, 2014 זֶהָבָה וְשְׁלֹשֶׁת הדֻּבִּים II, דְּיוֹקָן עַצְמִי

–

–

–

זֶהָבָה וְשְׁלֹשֶׁת הדֻּבִּים III, דְּיוֹקָן עַצְמִי Goldilocks and the Three Bears III. Self Portrait, 2014

–

–

–

–

זֶהָבָה וְשְׁלֹשֶׁת הדֻּבִּים IV, דְּיוֹקָן עַצְמִי Goldilocks and the Three Bears IV. Self Portrait, 2014

–

––

– – –

– – – – –

מתוך דברים שכתבה יעל לוקסמבורג כהנא על ״זֶהָבָה וְשְׁלֹשֶׁת הדֻּבִּים I – IV, דְּיוֹקָן עַצְמִי, 2014״: "כל מה שנוכח, גם נעדר.

הכל ריק, הכלי ריק, ובכל זאת מאופיין במדויק. הנה צלחת, הנה הכלים, הנה הכסא. לכל אחד מקום מדויק ואחר. ועדיין, הכל סטטי, וכמעט כמו בטקס במקדש יפני, אסור לגעת בכלום.

מחכים לנזיר הנכון.

בתוך הסדר, מגיע אי הסדר.

והוא הנותן את הטעם לכל"

 יעל לוקסמבורג כהנא – כרטיס ביקור: פסיכולוגית, שחקנית פלייבק וכותבת, עובדת על קובץ סיפורים ראשון, ובמקביל – ״משתדלת לשים לב למה שיש״.

–

לפוסט ההמשך – ליחצו כאן

–